1. ערר וערר נגדי ביחס להחלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מזרחי) בהן החליטה לדחות את בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו והורתה על שחרורו בחלופת מעצר בכפוף לתנאים.
המדינה עוררת על דחיית בקשתה לעצור את המשיב עד לסיום משפטו. המשיב עורר על התנאים שנקבעו לשחרורו ומבקש את ביטול מעצר הבית שהוטל עליו במסגרת תנאי השחרור, ולחלופין, מבקש לצמצם את ההגבלות שהוטלו עליו.
2. נגד המשיב הוגש כתב אישום בשני אישומים. על פי האישום הראשון, ביום 12.1.05 בשעות אחר הצהריים, הגיע המשיב לקיוסק בבית שמש וביקש כי המוכר אלירן לוי יתיר לו לשלוח כרטיסי הגרלה בהקפה. משסירב המוכר לכך, ביקש המשיב מאדם נוסף ששהה במקום לצאת החוצה, והמשיב אשר נותר לבדו עם המוכר (הוא המתלונן), אמר לו: "יש לי פה נשק, אם אתה לא נותן לי אני יורה בך". השניים החלו להתווכח, ובמהלך הויכוח נכנס המשיב אל מאחורי הדלפק, הוציא אקדח וכיוון אותו אל ראשו של המתלונן ואמר לו: "אם אתה לא נותן אני דופק בך... יש לי משתיק קול, אני יורה בך פה ואף אחד לא שומע". המתלונן פתח את הקופה והמשיב לקח מתוכה סכום של 2,300 ש"ח ועזב את המקום. בגין פרטי עובדות אלה, הואשם המשיב בשוד בנסיבות מחמירות ובנשיאת נשק.
באישום שני הואשם המשיב בסחיטה באיומים בכך שביום 9.1.05 התקשר אל המתלוננת ליאת רוסו בעת שעבדה בקיוסק וביקש שתשלח עבורו כרטיסי הגרלה בהקפה. משסרבה לבקשתו הוא קילל אותה. כעבור יומיים התקשר עימה בשנית ואמר לה: "עכשיו את שולחת לי "winner" בסכום של אלפיים שקל, ואם מישהו ידע מהשיחה הזאת המצב שלך ילך ויחמיר". המתלוננת סרבה לדרישתו והוא חזר ואיים עליה כי "אם אני לא אעשה אותך נכה, אל תקראי לי יעיש", וחזר על איומיו כי יגרום למתלוננת נכות, עד שהיא ניתקה את הטלפון.
3. בית המשפט המחוזי ניתח את הראיות ומצא שישנן ראיות לכאורה להפללתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו. יחד עם זאת, הוא ראה בראיות קשיים מסוימים הפוגעים לדעתו, בעוצמתן, ומצא כי יש בכך כדי להוסיף משקל להעדפת חלופת מעצר על פני מעצר בנסיבות ענין זה. תסקיר מעצר שהוגש בעניינו של המשיב לא כלל המלצה לחלופת מעצר. חרף זאת, ראה בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בבית קרובים בארמון הנציב בירושלים.
4. המדינה בעררה טוענת כי חומר הראיות שהוגש בהליך זה די בו כדי לקיים את דרישת הראיות לכאורה להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו. כן היא מצביעה על מסוכנותו, העולה הן מהעבירות המיוחסות לו בתיק זה, והן מעבירות האלימות נשוא ההליך האחר המתנהל נגדו.
המשיב מצדו טוען כי הראיות בהליך זה הן קלושות ומצביעות על חוסר קוהרנטיות בגרסה המרכזית של המתלונן בדבר מעשה השוד. עוד הוא טוען כי חוסר אמינותה של הגרסה כאמור שולל את מסוכנותו, ומכל מקום, חלופת המעצר שנבחנה לפרטיה בידי בית המשפט המחוזי עונה לתכליות המעצר ויש לכבדה.
5. בחנתי את מכלול נסיבות הענין על רקע החלטת בית המשפט המחוזי ולאור טיעוני הצדדים, ובאתי לידי מסקנה כי יש מקום לקבל את ערר המדינה, לדחות את ערר המשיב, ולהורות על מעצרו עד תום ההליכים. מסקנה זו מבוססת על הערכתי כי חומר הראיות שבידי התביעה עונה במלואו לדרישת קיומן של ראיות לכאורה לצורך הליך מעצר, ואינני שותפה לדעה כי עוצמתן של הראיות חלשה, כפי שיפורט להלן; מעבר לכך, החומר שהוגש בפני בית המשפט, ובכלל זה תסקיר המעצר, מצביעים בבירור על מסוכנותו של המשיב אשר אינה מאפשרת שחרורו בחלופת מעצר.
הרי הטעמים למסקנות אלה:
6. הארוע המרכזי בכתב האישום הוא ארוע השוד בנסיבות מחמירות, נשוא האישום הראשון. הביסוס הראייתי של ארוע זה נשען על מספר הודעות מפי עדים המחזקות זו את זו. ראשונה, מסר המתלונן אלירן לוי הודעה במשטרה, כשעה לאחר הארוע. בהודעה זו כלולים פרטים מלאים בדבר גרסתו, אשר נמסרו בזמן אמת. הודעה זו נתמכת בהודעתו של תומר איטח אשר נמצא בקיוסק עובר לארוע, ונדרש על ידי המשיב לצאת מהחנות קודם לביצוע השוד. הודעתו של איטח נמסרה כשעתיים וחצי לאחר הארוע, והיא משתלבת ומתיישבת בפרטיה עם הודעתו המפורטת של המתלונן ומחזקת את גרסתו ככל שזו נוגעת להיותו של איטח במקום ולסילוקו על ידי המשיב. תמיכה לתוכן הודעות שני עדים אלה ניתן למצוא בהודעת נתנאל וענונו, בעל חנות סמוכה לקיוסק, המעיד כי המתלונן אמר לו מיד לאחר הארוע כי הוא נשדד תחת איומי אקדח, ובעקבות זאת וענונו עצמו הודיע למשטרה על התרחשות השוד. אומר וענונו בהודעתו, בין היתר:
"הוא אמר לי שדדו אותי עם אקדח; הוא ניסה לחייג למשטרה ולא הצליח... גם אני ניסיתי במקביל ואחרי דקה ענו לי... הוא אמר לי שהצמיד לו אקדח לראש ולקח לו את כל הכסף. תוך רבע שעה הגיעה המשטרה ואני חזרתי לעסק... הוא היה חיוור, לבן כמו סיד, מבולבל בצורה בלתי רגילה רעד כולו וצעק ששדדו אותו".
חיזוק לראיות אלה ניתן למצוא גם בעובדה כי המתלונן התקשר מיד לאחר הארוע לבעל הקיוסק אבי לוי. כנגד כל אלה, המשיב שמר על זכות השתיקה בהודעתו הראשונה במשטרה ורק מאוחר יותר מסר גרסה; כן יש לציין קיומו של מזכר חתום על ידי השוטר נאסם גבור בו הוא מדווח על שיחה עם המשיב בחדר מיון בבית החולים ביום 14.1.05, בה אמר לו המשיב כי הוא מוכן לעיסקת טיעון לפיה ימסור את האקדח ואת משתיק הקול בתמורה לביטול המעצר והאשמה.
בא כוח המשיב ניסה ללמוד מהודעתו של בעל הקיוסק אבי לוי כי אפשר שגרסת המתלונן אינה נכונה, והסתמך במיוחד על דבריו בהודעתו לפיהם אלירן הודיע בטלפון על מה שקרה מיד לאחר הארוע והוא, אבי לוי, אמר לו "אם יש בעיות שיתקשר למשטרה". מתשובה לאקונית זו של אבי לוי, כדבריו הוא בהודעתו, ביקש בא כוח המשיב ללמוד כי מדובר בגרסת שוד שיקרית וכי לא היו דברים מעולם. אינני רואה ממש בטענה זו, וממילא איני מוצאת בדברים אלה של העד משום כרסום משמעותי בגרסתו הבסיסית של המתלונן. יש בטענה משום היתפסות לניסוח מילולי שאין לו משקל רב, ומכל מקום, אין מדובר באמירה השוללת את גרסת השוד או המעלה ספקות אמיתיים לגביו. על תוכנו של הניסוח האמור יש להניח שינתן בבוא העת הסבר אגב חקירת העד במשפט. כן קשה לקבל את טענת בא כוח המשיב לפיה גרסת התביעה נשחקת עקב אי מיצוי חקירת המשטרה לגבי אנשים נוספים שלטענת המשיב היו בקיוסק בעת הארוע, ואשר על פי הנטען, המשטרה לא עשתה לאיתורם ולחקירתם. המשטרה נשענה בחקירתה באופן טבעי על גרסתו של המתלונן, על פיה בעת הארוע היו רק הוא והמשיב במקום. בהעדר קצה חוט התומך בטענת המשיב כי היו במקום אנשים נוספים, אין בעובדה כי המשטרה לא התמקדה בענין זה ולא פעלה מיוזמתה לחפש אנשים שאת פרטי זהותם איש לא מסר לה משום גריעה מעוצמת ראיות התביעה הקימות. גם הטענה שעלתה לפיה אי ידיעת בעל הקיוסק על כך שהמתלוננת באישום השני, שהיא חברתו, אויימה על ידי המשיב קודם לארוע השוד כדי לגרוע מעוצמת הראיות. המתלוננת מסבירה בהודעתה כי קודם לשוד לא ייחסה משקל רב לאיומי המשיב, ורק לאחר ארוע השוד הבינה כי יש לייחס להם משמעות חמורה ואז התלוננה על כך.
כנגד חומר הראיות האמור, עומדת גרסתו של המשיב לפיה לא התרחש שוד, אלא שהוא נתן הלוואה לבעל הקיוסק, והלוואה זו היא העומדת בשורש העלילה שנרקמה נגדו. מול גרסה זו, ובנוסף להודעות עדי התביעה שפורטו לעיל, עומדת הודעת אשת המשיב מיום 5.1.05 ממנה עולה דבר מצבו הכלכלי הקשה של המשיב והיותו נתון לחובות כבדים, דבר שאינו מתיישב כלל עם מתן הלוואה על ידו לאחרים.
לאור כל האמור, תשתית ראיות התביעה עומדת במבחן הנדרש לצורך מעצר עד תום ההליכים.
7. טיבם של האישומים המיוחסים למשיב מעידים, על פניהם, על מסוכנותו. שוד כסף מקופת חנות תחת איום באקדח אינו מותיר ספק בענין זה. יש לציין, כי האקדח לא נתפס. לכך מצטרפת הודעתה של אשת המשיב מיום 5.1.05 לפיה המשיב חזר לצרוך סמים ונוהג כלפיה במעשי אלימות קשים, ובגין מעשי אלימות אלה נפתח הליך פלילי נוסף כנגד המשיב בעבירות תקיפת בת זוג והיזק לרכוש. כן יצויין כי בשנת 2000 נדון המשיב לשנת מאסר בגין עבירות סחיטה באיומים.
יתר על כן, תסקיר המעצר בעניינו של המשיב מחזק שלילת חלופת מעצר בעניינו. שירות המבחן בחן לעומקו את עניינו של המשיב ובא לכלל מסקנה כי יש בו פוטנציאל מסוכנות גבוה, ולכן לא ראה מקום להציע חלופת מעצר ביחס אליו. בהמלצתו זו, לקח בחשבון בין היתר, גם את מצבו הרפואי ואת הקושי שהוא חווה בשהייה במעצר.
8. בשים לב לכל אלה, נראה לי כי החלת חלופת מעצר בעניינו של המשיב כרוכה בסיכון ישיר לשלום הציבור ובטחונו, שאין מקום לקחתו, וזאת חרף העובדה שקרובי המשיב בארמון הנציב, שבביתם הוצעה החלופה, עשו רושם טוב, אחראי ואמין.
מסקנה זו בדבר מסוכנות המשיב, כאמור, אינה צריכה חיזוק בעברו הפלילי הקודם מלפני שנים רבות אשר לגביו הועלו טיעונים משפטיים לענין קבילותו כהוכחה למסוכנותו. אין צורך להידרש להיבטים משפטיים אלה, שכן מכלול הנתונים האחרים שלפנינו, גם בלי שניזקק לעבר הפלילי הישן, מביאים למסקנה כי אין מנוס ממעצר המשיב עד תום משפטו.